מה ה־IQ של סטיבן הוקינג?

האינטרנט מתאהב במספרים מסודרים. לרוע המזל עבור האינטרנט, המוח של סטיבן הוקינג לא היה בדיוק מסודר.

‍

הקלד את שמך ואת ה־“IQ” בתוך שורת חיפוש, ותוך זמן קצר תיתקל באותה טענה חשודה להפליא—160. מאוד דרמטי. מאוד קליקבילי. ובנוסף, כמעט בטוח שאין לזה ביסוס. כתבה משנת 2004 של The Washington Post הזכירה את חילופי הדברים המפורסמים עם לארי קינג, שבהם נשאל הוקינג מה ה־IQ שלו והוא ענה: “אין לי מושג”. ההספד של דניס אוברבי משנת 2018 ב־The New York Times חזר בדיוק לאותו עניין: הוקינג עצמו לא נראה בכלל מעוניין להפוך את האינטלקט שלו ללוח תוצאות.

‍

זה לא אומר שהשאלה טיפשית. זה רק אומר שצריך לענות עליה כמו מבוגרים—לא כמו בעלי אתרים שמוכרים רשימות עם מקלדת וחלום. אז במקום להעמיד פנים שיש איזו תוצאת מבחן סודית במגירה בקיימברידג׳, הגיע הזמן לעשות משהו הרבה יותר מעניין: לבנות את התמונה מהחיים שלו.

‍

‍

וגם הוקינג נותן לנו מקרה מרתק. הוא לא היה “ילד פלא” קלאסי בגרסת הסרט של גאונות. הוא לא קפץ דרך בית הספר עם ציונים מושלמים ומורים מפחידים עד גיל תשע. למעשה, אחד ממקומות ההתחלה הכי טובים הוא כמעט ההפך.

‍

במבט ראשון הוא בכלל לא נראה כמו גאון עתידי

מייקל צ’רץ’ כתב ב-The Independent ש“פעם, סטיבן הוקינג היה עוד סתם תלמיד בית ספר.” השורה הזו חשובה, כי היא שוברת מיתוס שאנחנו אוהבים: שגאונות אמיתית תמיד מגיעה עם שלט ניאון ענק. הוקינג לא.

‍

בבית הספר סנט אלבנס הוא שובץ למסלול האקדמי הגבוה ביותר, וזה כבר אומר שהיה לו כישרון חזק. אבל צ’רץ’ גם תיאר אותו כטיפוס שאפשר לחשוב עליו כמרוחק: מתרווח מאחור, מביט מהחלון, ולא תמיד מרשים מורים בצורה המקובלת. מורה אחד אפילו, כך דווח, קרא לו “לא ממש מבריק” אחרי שהוא לא הצליח לענות על שאלה. תאר לעצמך לגלות מאוחר יותר שזו הייתה הדעה שלך על סטיבן הוקינג—הייתי עובר מדינות.

‍

‍

מה עושים עם ראיות כאלה? אסור להתעלם מהן—וגם לא להגזים בפירוש שלהן. תלמיד שנראה ממוצע בכיתה יכול עדיין לפעול הרבה מעל הרמה של הכיתה, אם הוא משועמם, טרוד בעצמו, או פשוט לא באמת מעוניין לבצע משימות של אינטליגנציה לפי פקודה. החיים המאוחרים של הוקינג מצביעים בדיוק על זה. לפי צ’רץ’, חבריו לכיתה זכרו אותו קורא הרבה גם מחוץ לבית הספר, ומצטבר ידע בצורה לא פורמלית. הדפוס הזה חשוב, כי אנשים עם IQ גבוה לא מגלים רק יכולת—אלא גם סקרנות שמונעת מהם בעצמם. הם “בורחים” מהסילבוס ולעיתים, לא נוח בכלל לכל מי שמנסה לדרג אותם, מצליחים שם אפילו יותר מאשר בתוך המסגרת.

‍

אז שנות הלימודים לא צועקות “ילד פלא מוסמך”. אבל הן כן מראות משהו עדין יותר—ובמובנים מסוימים גם משכנע יותר: מוח שהיה בררן, מונע מבפנים, ובקטע די אלרגי להצגת שגרה.

‍

אוקספורד אישרה את היכולת, גם אם הוקינג בקושי שיחק את המשחק

אם בית הספר השאיר את התיק פתוח למחצה, אוקספורד דחפה אותו קדימה. הוקינג קיבל מקום בקולג׳ יוניברסיטי קולג׳ באוקספורד כדי ללמוד פיזיקה, וכבר עצם להגיע לשם אומר שהגיע לרמה ממש גבוהה. אבל החלק המעניין באמת הוא מה הוא עשה ברגע שכבר הגיע.

‍

‍

לפי האוטוביוגרפיה של הוקינג, My Brief History, הוא “חסר מוטיבציה ועשה עבודה מינימלית”. המשפט הזה זהב לכל מי שמנסה להבין את הראש שלו. הוא אומר לנו שתי דברים בבת אחת: קודם כול, הוא לא היה מכונת מחקר קשוחה וממושמעת ברמה קיצונית. שנית, מבחינה קוגניטיבית הוא היה יעיל מספיק כדי לשרוד אחד מסביבות האקדמיה התובעניות ביותר בבריטניה בלי להתנהג כמו נזיר של חזרות.

‍

כאן השיחה על ה-IQ נהיית מעניינת באמת. גם אם ה-IQ לא מושלם, הוא נוטה להתאים די טוב להיגיון מופשט, לזיהוי דפוסים ולמידה מהירה. השיא של הוקינג באוקספורד מרמז בדיוק על החוזקות האלה. קיטי פרגוסון, בספר Stephen Hawking: His Life and Work, מדגישה שהוא מעולם לא היה תלמיד מבריק-באופן-אחיד. הציונים שלו בין המקצועות היו לא אחידים, והוא הרבה פעמים סמך על אינטואיציה יותר מאשר על הכנה מסודרת. זה נשמע מסוכן—וזה באמת היה מסוכן. אבל זה גם מצביע על משהו שאנחנו רואים אצל אנשים עם כישרון יוצא דופן: הם יכולים להיראות קצת לא מרשימים בכלל, ממש עד הרגע שהם עושים משהו שאף תלמיד רגיל לא היה מסוגל לו.

‍

בדיוק כדי להבהיר: זה לא אומר שכל סטודנט עצלן בסתר הוא סטיבן הוקינג. יש אנשים שהם גאונים משועממים; רבים פשוט משועממים. אבל במקרה של הוקינג, השילוב בין קבלה עילית, מאמץ שנראה נמוך, ותפוקה ברמה עולמית מאוחר יותר—רומז שהוא פעל הרבה מעל לרמה הרגילה של יכולת אקדמית.

‍

ואז החיים הפכו לרציניים בצורה אכזרית, והראש שלו נהיה עוד יותר ממוקד

יש רגע בסיפור של הוקינג שבו המאמר מפסיק להיות רק על כישרון, והופך לסיפור על כוח קוגניטיבי תחת לחץ. בשנות העשרים המוקדמות שלו, אחרי שהתחיל עבודת בוגר בקיימברידג', הוא אובחן עם ALS—מחלת תאי עצב מוטוריים שתשתק אותו בהדרגה.

‍

אבחון מהסוג הזה יכול להרוס כמעט לכל אחד את התוכניות. לזמן מה הוא כמעט הרס גם לו. אבל לפי תולדותיי הקצרות, המחלה התקדמה לאט יותר מהצפוי, והוא הצליח להמשיך במחקר ואף לעדכן את התזה. את המשפט הזה קל לקרוא מהר—אל תעשה. הוא התמודד עם מחלה נוירולוגית הרסנית ועדיין עסק בפיזיקה תיאורטית ברמה גבוהה. זה לא רק אינטליגנציה. זו יכולת ריכוז, חוסן, והיכולת להחזיק בעיה מופשטת בראש כשמסביב לחיים משתבש לגמרי.

‍

הזיכרונות של ג’יין הוקינג מתארים אותו כמשחקי, שובב ומסוקרן בצורה עזה מהשאלות הגדולות—יותר מאשר ממשימות יומיומיות. וזה קיבל פתאום משמעות עוד יותר גדולה. פיזיקה תיאורטית הייתה אחד התחומים האנושיים הבודדים שבהם ירידה בגוף לא בהכרח אומרת נסיגה של המחשבה. בצורה מוזרה ומחרידה, התחום של הוקינג דווקא התאים לסוג החשיבה שהוא כבר היה: מאוד קונספטואלי, עם דמיון ויזואלי עשיר, ויותר סקרן ליסודות הראשונים מאשר למכשור פיזי.

‍

‍

פה גם מתחילים להבין למה מבחן IQ רגיל היה קולט רק חלק ממנו. מבחנים סטנדרטיים הם כמו תמונת מצב. החיים של הוקינג מראים יכולת חשיבה מופשטת שנמשכת לאורך זמן, למרות מגבלות קיצוניות. זה כבר סיפור אחר לגמרי (וגם הרבה יותר קשה).

‍

הראיות האמיתיות הן בפריצות הדרך

בשלב הזה כבר ברור האווקינג היה ממש חכם. אבל “ממש חכם” זו קטגוריה די צפופה. השאלה היא אם העבודה שלו דוחפת אותו לאזור הנדיר שבו מילים כמו “גאון” מפסיקות להישמע מביכות ומתחילות להישמע מדויקות.

‍

כן. זה באמת עושה.

‍

‍

קח את קרינת הוקינג. ב-1974 הוא הציע שחורים שחורים הם לא לגמרי שחורים, אלא פולטים קרינה בגלל השפעות קוונטיות ליד אופק האירועים. אם זה נשמע כמו משפט שאנשים מתיימרים להבין בארוחות ערב—הכול בסדר. הנה החלק החשוב: הוקינג חיבר בין רעיונות של תורת היחסות הכללית, תורת הקוונטים והתרמודינמיקה בצורה ששינתה את התחום. אחר כך ג’ון פרסקיל כתב ב-Caltech Magazine שהוקינג הפך את החורים השחורים ממשהו קלאסי פשוט למשהו שמחובר עמוקות למידע קוונטי. זה לא רק עבודה קשה. זו חדירה רעיונית.

‍

הביוגרפיה של פרגוסון עוקבת אחר הקצב של העלייה שלו: עבודה פורצת דרך בשנות ה-20 שלו, ואז פרופסור למתמטיקה בלוקאסיאן באוניברסיטת קיימברידג’ עד גיל 32—באותו כיסא שכבר החזיק ניוטון. אתה לא מגיע לשם בזכות באזז תקשורתי או תובנה אחת מקרית. אתה מגיע לשם כשאתה חוזר שוב ושוב ורואה במציאות מבנים שאנשים מבריקים אחרים פספסו.

‍

שימו לב לסוג הספציפי של אינטליגנציה שזה מרמז עליו. לא אינטליגנציה טריוויאלית. לא אינטליגנציה של אימון למבחנים. לא “לפתור 80 תרגילי אלגברה לפני ארוחת צהריים”. נראה שהכוח של הוקינג היה היכולת להחזיק בראש רעיונות שאינם מסתדרים, להישאר עם הסתירה, ובסוף למצוא מסגרת עמוקה יותר שאפשרה להם להסתדר. בדיוק את סוג החשיבה הזה מבחני ה-IQ מנסים לחקות עם חידות מופשטות—רק שבמקרה שלו החידה הייתה היקום. הבדל קטן.

‍

איך הוקינג כנראה חשב

החלק הזה חשוב כי הישגים לבד עלולים להטעות. קריירה מבריקה יכולה לשקף לא רק אינטליגנציה, אלא גם הזדמנות, תזמון, מנטורים ועבודה בלי הפסקה. להוקינג היה מהכול. אבל עמיתים מצביעים שוב ושוב על משהו ייחודי באופן שבו המוח שלו פעל.

‍

ב-חור שחור ועיוותי זמן, קיפ ת'ורן תיאר את הוקינג כמי שחושב גיאומטרית וחזותית—כמעט כאילו הוא יכול “לנוע” במרחב-זמן בראש שלו, ורק אחר כך לתרגם את האינטואיציה הזו למתמטיקה. זה רמז ענק. חשיבה חזותית-מרחבית היא חלק מהאינטליגנציה, אבל בפיזיקה תאורטית היא יכולה להפוך לסופר-כוח.

‍

בריאן גרין סיכם אחר כך את הבעיה יפה ב-Scientific American: הגאונות של הוקינג הייתה “לא משהו שאפשר לזקק למספר”; אלא האומץ והלכידות של הרעיונות שלו. אהבתי את זה, כי זה עוקף את מלכודת הדיוק המזויף—ועדיין מכיר בעובדה הברורה. הוקינג לא היה רק חכם במובן הרחב והנימוסי. הייתה לו מקוריות מושגית נדירה.

‍

‍

יש כאן גם תיקון שימושי נוסף. לפי דוח של New Scientist מ-2019 מאת מרינה אנטוניני, בדיקה לאחר המוות של המוח של הוקינג לא מצאה “אנטומיית גאונות” קסומה. המבנה הכללי היה תקין. במילים אחרות—לא היה שם שום “ציוד חייזרי” סודי שמסתתר. הברק שלו כנראה חזר בדפוסי חשיבה, לא בחלקי מוח מוגזמים כמו בקריקטורה. (המדע גס שכזה. הוא ממשיך להרוס לנו מיתוסים.)

‍

זה חשוב גם להערכת ה-IQ. אנחנו לא מחפשים הוכחות לעל-אנושיות מיסטית. אנחנו מחפשים סימנים לחשיבה יוצאת דופן, יכולת למידה, סינתזה ויצירתיות. הוקינג מספק לנו את הסימנים האלה בגדול.

‍

הוא לא היה רק תיאורטיקן. הוא היה מתרגם של מורכבות

אחת הטעויות הכי קלות בכתבות כאלה היא להתייחס לכתיבה פופולרית כקשקוש לעומת העבודה המדעית ה״אמיתית״. לא אצלנו. A Brief History of Time לא היה רק טקסט—הוא כבר הראה טווח אינטלקטואלי רציני.

‍

‍

תחשוב על מה שהספר דרש. הוקינג היה צריך להסביר זמן, חורים שחורים, המפץ הגדול וגורל היקום לאנשים בלי התמחות—בלי לרסק את הרעיונות למשהו מימי. זה דורש יותר מידע. צריך בניית מודלים מחשבתיים, דיוק מילולי, התאמה לקהל, וביטחון לארגן מחדש חומר מורכב לשכבות ברורות. במונחים של מנת משכל, זה מצביע על יכולות מילוליות חזקות במיוחד וגמישות קוגניטיבית: הוא הצליח להבין רעיון לעומק של מומחה, ואז לבנות אותו מחדש עבור קוראים רגילים בלי לשבור אותו.

‍

הרבה חוקרים מבריקים בכלל לא מצליחים לעשות את זה. הוקינג כן. גם ההספד של אוברבי הזכיר לקוראים שהדמות הציבורית של הוקינג כללה שנינות מהירה וטיימינג קומדי—מראיונות ועד הופעות אורח בטלוויזיה. זה אולי נשמע קטן, אבל זה לא. הומור נשען הרבה פעמים על זיהוי דפוסים מהיר ועל הפתעה. הוקינג לא היה מכונה שפשוט פולטת משוואות. הוא היה זריז מחשבתית מספיק כדי לעבור בין פיזיקה פורצת דרך לתקשורת ציבורית בלי לאבד את האישיות שלו.

‍

וזה מחזיר אותנו להתחלה. כשהוא אמר, “אין לי מושג,” בתגובה לשאלת ה-IQ, אני בספק אם התכוון באמת שמעולם לא נתקל במושג. הוא בעצם חתר תחת ההנחה. הוגן. ועדיין, החיים שלו מספקים מספיק ראיות להערכה מושכלת.

‍

ההערכה שלנו ל-IQ של סטיבן הוקינג

אז איפה זה משאיר אותנו?

‍

לא באמת—לא 160. אין הוכחה אמינה למספר הזה, וחזרה עליו כאילו אומת היא פשוט נומרולוגיה עם מיתוג טוב יותר.

‍

אבל זה גם לא משאיר אותנו מגלגלי עיניים ואומרים, “מי יודע?”. אנחנו יודעים הרבה. אנחנו יודעים שכאשר הוקינג הגיע לאוקספורד ול קיימברידג׳, הוא עשה פחות עבודה שגרתית מאשר רבים מהעמיתים שלו. אנחנו יודעים שהוא יצר פריצות דרך מקוריות שכפו על פיזיקאים מהשורה הראשונה לחשוב מחדש על חורים שחורים, מידע ומקורות היקום. אנחנו יודעים שהעמיתים תיארו את המתנה שלו במונחים של עומק רעיוני, חשיבה ויזואלית ושאלות שמפרקות הנחות. אנחנו יודעים שהוא הצליח לתקשר רעיונות קשים במיוחד למיליוני קוראים. וגם ברור שהוא המשיך לעשות את כל זה בזמן שחי תחת תנאים פיזיים שעבור כמעט כל אחד אחר היו מפילים את כל הדרך.

‍

‍

תצרף את הכול יחד, וזה לא רק אינטליגנציה גבוהה. זה מדובר ביכולת אינטלקטואלית נדירה ביותר—במיוחד בהסקה מופשטת ויצירתיות רעיונית.

‍

ההערכה שלנו: כנראה שלסטיבן הוקינג היה IQ של בערך 150.

‍

זה היה מציב אותו בערך ב-האחוזון ה-99.96, בטווח של כישרון יוצא דופן.

‍

‍

זה היה יכול להיות קצת יותר נמוך? אולי. קצת יותר גבוה? גם אפשר. אבל 150 מרגיש כמו נקודת האיזון הנכונה: גבוה מספיק כדי להתאים להישגים המטלטלים שלו, ומאופק מספיק כדי להימנע מפולחן-מספר. זה גם מתאים לתבנית המוזרה שראינו מההתחלה: הילד שמורה אחד כבר סילק כ“לא ממש מבריק”, הסטודנט מאוקספורד שהודה שעשה “עבודה מינימלית”, והפיזיקאי שעדיין הצליח לשנות את הקוסמולוגיה המודרנית.

‍

ואולי זו המסקנה הכי בסגנון הוקינג שאנחנו יכולים להגיע אליה. המוח שלו היה בבירור יוצא דופן. אבל ההוכחה הסופית לא הייתה אמורה להיות ציון במבחן—אלא העובדה שהוא הסתכל על חורים שחורים: עצמים שרובנו בקושי מצליחים לדמיין, ועדיין הצליח למשוך מהם אור.